__gaTracker('send','pageview'); //class="page"

למה אבי גבאי החליט להתמודד על ראשות מפלגת העבודה?

למפלגת העבודה מניות רבות בהקמת המדינה ובהפיכתה של ישראל למקום שבו אפשר לחיות ברווחה, בכבוד ואפילו בשגשוג. במערכת הבחירות האחרונה, שהסתיימה ב-17.3.2015 בניצחונו של בנימין נתניהו, הייתה המפלגה הכוח השני בגודלו וזכתה ב-24 מנדטים, הרבה יותר מכל שאר המפלגות פרט לליכוד, אם כי מאז, עושה רושם, התערער במידה מסוימת מעמדה של העבודה. יחד עם זאת עם תחילתה של 2017 התייצבו לא מעט מועמדים על קו הזינוק לראשות המפלגה – יצחק בוז'י הרצוג שהתמודד מול נתניהו ב-2015, חבר הכנסת עמיר פרץ שכבר עמד בראש המפלגה וגם זכור כאחד משרי הביטחון הטובים בתולדות המדינה (וגם כשר לאיכות הסביבה הפגין חזון מרשים ויכולות ביצוע גבוהות), חבר הכנסת אראל מרגלית (בעבר יזם מצליח שפעל רבות להפצת בשורת ההיי-טק גם בפריפריה), השר אבי גבאי, כאמור השר להגנת הסביבה בממשלת נתניהו  (שהחברות בממשלה הבהירה לו עד כמה נתניהו מסוכן לישראל), חבר הכנסת עומר בר-לב (מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר), עוה"ד אלדד יניב (מי שתרם רבות לניצחונו של אהוד ברק בבחירות 1999 וכעת אחד הלוחמים בשחיתות ובסיאוב שהשתלט על השלטון) ובהחלט ייתכן שמועמדים נוספים יצטרפו למירוץ.

 

מירוץ עם משמעות

אמנם בבחירות האחרונות מפלגת העבודה הייתה כאמור מפלגת העבודה הכוח הפוליטי השני בגודלו, ומאז הצטרפו אליה לא מעט אנשים בעלי יכולות מרשימות ומוכחות – תת אלוף (מיל') דני ארדיטי, שהיה ראש המטה ללוחמה בטרור, האלוף (במיל') יום טוב סמיה, האלוף (במיל') עמירם לוין וכאמור אבי גבאי – ובכל זאת ריבוי המועמדים לראשות המפלגה נתפש ע"י חלק מהתקשורת כמגוחך ולמשל הושווה בקריקטורה בעיתון "הארץ" לתחרות שחייה בבריכה שאין בה באמת מים.

אפשר אולי להבין את הגיחוכים, אבל מצד שני כדאי לזכור שבמפלגות אחרות דוגמת "יש עתיד", "כולנו" ו"ישראל ביתנו" אין בכלל מירוץ שכזה, ועמדת ראש המפלגה משוריינת לאדם אחד שהוא קובע המדיניות היחידי ועל פיו יישק דבר. בנוסף למחשבה העצובה שבראש מדינת ישראל יעמוד אדם שעומד בראש מפלגה שאינה דמוקרטית באמת, אין ספק שהיעדר התחרות על עמדת היו"ר יוצרת מצב שבו אין חשיבה פלורליסטית אמיתית, ולא זו הדרך לשינוי אמיתי באופי השלטון בישראל.

 

הדרך ליצירת כוורת איכותית

מפלגה שנערכות בה בחירות אמיתיות לתפקיד העומד בראשה (וכדאי לזכור שגם בליכוד אין התמודדות אמיתית כשמשום מה איש לא מעמיד עצמו לתחרות מול בנימין נתניהו) היא מפלגה שיוצרת כוורת איכותית, שתהפוך לאחר מכן גם לבסיס איתן להנהגת המדינה כולה.

יש לכך שתי סיבות עיקריות: ראשית, תוך כדי התמודדות בתוך המפלגה – ובפרט מפלגה גדולה כמו "העבודה" עם עשרות אלפי חברים – המועמדים השונים נפגשים עם בני אדם רבים מכל שכבות האוכלוסייה, שומעים מהם מה חשוב להם ומה מציק להם ואיך הם רואים את עתידה של ישראל, ומן הסתם מפנימים את כל אלה ומביאים זאת לידי ביטוי ובכך בעצם מהדהדים הלאה את רצון הציבור. שנית, השונות בין המועמדים יוצרת גם סינרגיה: כך למשל אלדד יניב מבליט את הלחימה בשחיתות שמאיימת על ישראל יותר מכל ארגון טרור או אויב חיצוני, אראל מרגלית מבליט את הפן היזמי שחשוב לעודד בארץ, אבי גבאי מביא איתו ניסיון של שנים רבות במגזר הציבורי ואת המחויבות לניהול חכם עם ראייה לטווח ארוך (כולל הגנה על הסביבה, שכידוע משפיעה במידה ניכרת על איכות החיים של כולנו), עומר בר-לב את הידע הרחב בתחום הביטחון, יצחק הרצוג את היכולות המדיניות ועמיר פרץ את המחויבות לעובדים ולאוכלוסיות המוחלשות.